מושגים בצילום

מצלמה היא מכשיר המייצר תצלומים על ידי החזר אור מהגוף / נוף המצולם. למעשה בפעולת הצילום המקורית נעשה "העתק" חד ממדי לבני האדם והנופים התלת ממדיים. מקור השם העברי מהשורש – צ.ל.מ. – שמהותו דמות. את השם העברי המציא ח.נ. ביאליק ב 1930 לערך והוא נגזר מהפסוק ״בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״ (בראשית, ט׳, ו׳). הפעם הראשונה בה נמצאה התייחסות לצילום כתמונה נעשתה ב 1850 לערך על ידי איש תנועת ההשכלה אד"ם הכהן – שכתב כך: " ע ל ה ת מ ו נ ה (אשר שלחתי לבני זה למתנה) / אוֹר וָצֵל עוֹשִׂים תַּבְנִית אָדָם / דֶּרֶך הַזְכוּכִית עַל פַּח מֹרַט רִקּוּעַ * / וּדְמוּת פְּנֵי זוֹ הַתְּמוּנָה פּנֵי אָ דָ ם / אָבִיךָ, אֲשֶׁר שָׁלַח לָךְ לְשַׁעֲשׁוּעַ. (*מלאכת דאגער, 1839).

האור מגיע לעינית דרך העדשה ובאמצעות מערכת המראות/פריזמות. הפרמטרים המשפיעים על העינית בעיקר הם גודלה, עצמת ההגדלה שלה וכיסוי הפריים. גודל העינית מעיד על הנוחות של הצילום. ככל שהיא גדולה יותר, כך יותר קל להציץ פנימה. עצמת ההגדלה מעידה על גודל התמונה המוקרנת בתוך העינית וכיסוי הפריים מציין את כמות הפריים שמכוסה ע"י העיינית (נע בדרך כלל בין 91% ל-100%). בתוך העיינית מופיע לנו מידע מאוד חשוב על החשיפה, תנאי הצילום, מיקוד וכל מה שרצינו לדעת על הצילום (כמעט). אך לא לכולם מצלמות רפלקסיות, במצלמות הקומפקטיות ישנן 2 סוגי עיניות: עינית אופטית ועינית אלקטרונית. העיינית האופטית משתמשת בחלון נפרד עם מערכת עדשות מאוד פשוטה שנמצאת במקביל לעדשה, יש לה מספר חסרונות כאשר העיקרי שבהם הוא חוסר התאמה בין העינית לתמונה המצולמת במרחקים קרובים. עינית אלקטרונית הידועה גם בתור EVF – Electronic ViewFinder, היא בעצם מסך LCD זעיר מאוד הנמצא בתוך העינית, בעיקר במצלמות אולטרא זום דמויות רפלקס. אז למה עינית במצלמות קומפקטיות אם זה לא כזה משהו? בעיקר כדי לחסוך סוללות ולראות יותר טוב בתנאי אור יום (במצלמות החדשות הLCD מספיק טוב).

כל המצלמות היום מכילות מד אור, רכיב אשר בעבר לא היה קיים במצלמות כלל. מד האור הינו חיישן המודד את כמות האור הנכנסת דרך העדשה במספר אופנים: תבניתי – מכלל הפריים; מרכזי – 90% ממרכז הפריים והשאר מכלל הפריים; נקודתי – מדידה מנקודה קטנה במרכז התמונה. ישנם מספר סוגים של מדי אור, משחור לבן שמודד רמות אור בלבד ועד לחיישן 1005 הפיקסלים של ניקון שמודד אור בכל הצבעים ויודע לחשב בצורה נכונה יותר את החשיפה.

צילום פוסט־מוֹרְטֵם או צילום לאחר המוות (באנגלית: Post-mortem photography) הוא צילום של אנשים לאחר פטירתם. תצלומי פוסט־מורטם קיימים מאז המצאת הצילום, ונעשה בהם שימוש בעיתונות, במשטרה, ברפואה, בפתולוגיה ובתחומים נוספים. תצלומים אלו מספקים בעיקר עדות, לעומת תצלומים השייכים לתחום ההנצחה והאבל, שעשויים אף להציג סיפור כלשהו. חלק נכבד מתצלומי הפוסט־מורטם במאה ה-19 נוצרו במסגרת מוסד המשפחה, ותפקדו כצילום משפחה.

האמרה מיוחסת לפילוסוף הסיני קונפוציוס בשנת 500 לפני הספירה לערך. כוונת קונפוציוס בביטוי זה שונה מכוונתנו כיום: ב"תמונה" כוונתו לתמונה הנקלטת ברשתית העין, להתבוננות ישירה באירוע. בתקופתו לא ידעה מרבית האוכלוסייה קרוא וכתוב (כל שכן צילום), והלימוד נערך בכיכר העיר על סמך מראה עיניים ובאמצעות נאומים. כוונת קונפוציוס היא שעדיף לראות בעיניים מאשר להאזין לשמועות. תצלום מכילה סיפור שלם, ובעת שאנו מתבוננים בו, אנו נחשפים בבת אחת לכמות מידע אדירה שגם אלף מילים לא יוכלו להביע. לתוכן החזותי יתרונות משמעותיים על התוכן המילולי: מוחנו מעבד תוכן חזותי במהירות הגבוהה פי שישים אלף מן המהירות שבה הוא מעבד טקסט. תשעים אחוז מהמידע המועבר למוח הוא מידע חזותי, מחצית ממוחנו פעיל בזמן עיבוד חזותי, ושבעים אחוז מהקולטנים במוח מצויים בעיניים.