שביד אריאלה

תקופת צילום: 1974- 2024
אזור: ישראל

אריאלה שביד נולדה בקרית מוצקין ב־1944. היא למדה בבית הספר לצילום והסרטה של משרד העבודה- תל ארזה, ירושלים (1967), השתתפה בסדנה עם הצלם לי פרידלנדר בקמרה אובסקורה בתל־אביב (1985) ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן (1994, BA). שביד העבירה סדנאות מרוכזות בארץ ובעולם בתרפיה באמנות (1998-1985). היא הרצתה בפורומים שונים בבית הספר הגבוה לאופנה שנקר ובמדרשה לאמנות ברמת השרון, הרצתה במסגרת סל תרבות ארצי ואמנות לעם ועוד, וכן העבירה סדנאות צילום בקריית מלאכי, מעלות, גן יבנה ורחובות. שביד פרסמה מדורים אישיים המלווים בתצלומים בעיתונים דבר השבוע, העולם הזה, ידיעות אחרונות, שישי, מוניטין וצ'ופר. תצלומי דיוקן שצילמה התפרסמו בקטלוגים מוזיאליים ובמונוגרפיות: יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל ואחרים. ב־1996 הוצגה תערוכת היחיד שלה היופי הוא הבטחה לאושר, במוזיאון ישראל בירושלים. לאורך השנים הוצגו דימויים מתערוכה זו שוב ושוב בכתבות, בספרים ובעבודות אקדמיות על מחלת סרטן השד. שביד נפטרה ב־20 בפברואר, 2024. ילדיה מנישואיה לאדם ברוך (2008-1945) הם עידו רוזנבלום ועמליה רוזנבלום-בנאי.

"בשנת 1974 צילמתי את הצייר אריה ארוך בסטודיו שלו בירושלים: צלמת צעירה ואמן ותיק ונחשב. העבודה נעשתה בסטודיו הקטן והעמוס שלו. התבוננתי, הקשבתי והוקסמתי, בדריכות של צלמת־ציידת רציתי גם להשפיע, גם להיות אובייקטיבית וגם בלתי נראית. בתום הצילומים עלינו לדירתו של ארוך למשקה של סיום בחברת דבורה אשתו. בחדר האורחים הציג ארוך, במבט קונדסי, את ההעתק שעשה לגלגל האופן של מרסל דושאן. באופן לא מתוכנן ובאווירה משחקית, נפתח 'סשן' צילומים חדש, שבו התחלפו לסירוגין תפקידי המצלם והמצולם, כולל שימוש במנגנון של צילום מושהה. במשך השנים חזרו והתפרסמו צילומים אלה בקטלוגים שונים ולצד מאמרי מחקר והערכה על האמן. בין היתר במונוגרפיה שערך גדעון עפרת ב־2001. אבל צילום אחד מסדרה זו שמרתי בידי ולא התפרסם. נעצתי אותו על משקוף בדירתי, ושם הוא נמצא עד היום. בתצלום זה נראית הצלמת הצעירה, אוחזת באומץ באופן של דושאן, כקברניט בהגה. מאחוריה יושבים ארוך ואשתו וברקע הציור 'רחוב אגריפס'. זה היה 'רגע מכריע' ומרגש בשבילי." (אריאלה שביד, 2002)

"דיוקן עצמי: 'מארלבורו' – תצלום זה הוא פרט מן הסדרה 'היופי הוא הבטחה לאושר'. גם כאן משתתף מרסל דושאן במשחק, אם כי באופן הרבה פחות מואר. בקטלוג התערוכה כתבה לאה דובב: 'רוז סלאבי (Rose Selavy) של מרסל דושאן המתחפש (?) לאשה מציצה מעבר למטמורפוזה של הסרטן: מאחורי כתפה של הדמות האנדרוגינית, כרותת השד, של הדמות שהיא כל הגברים של 'מארלבורו', וכל ידעני החיים הטובים כדימוי, מוכי ה־spleen, [מרה שחורה], בעלי ה'לוק' החודר־עגמומי, העניבה הפרומה והלחי הזיפית. זהו הגבר של 'מארלבורו' שקיומו ביקום המשמעות והתפקוד של הפרסומת הוא תחפושת מסוגננת ומחושבת – תחליף של הדבר האמיתי שלא היה אלא משאלת לב ודימוי." (אריאלה שביד, 2002)

תערוכות יחיד (מבחר)
2012, עג'מי, בית האמנים, תל אביב / 2006, מכתב למערכת, גלריה נגא, תל אביב / 1996, היופי הוא הבטחה לאושר, מוזיאון ישראל, ירושלים

תערוכות קבוצתיות (מבחר)
2018, עידן חדש, מוזיאון בת ים / 2007, מעשה מדינה 2007-1967, מנשר – בית ספר לאמנות, תל אביב / 2007, לא תראו, הגלריה לאמנות באום אל־פחם / 2000, בין ההר לים, מוזיאון העיר חיפה / 1998, במבט ישיר, מוזיאון תל אביב לאמנות / 1997, פוטו יונה, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית / 1978, צלמים בקריית מלאכי, אמנות לעם, צוותא, תל אביב

מקורות
1. צלמי הארץ, הקיבוץ המאוחד והוצאת מפה, עורך: גיא רז, 2003, עמ' 221
2. ויקיפדיה
3. אינסטגרם
4. מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
5. אבא ואני חשופי חזה, הארץ, 21.6.2007
6. בסטודיו של אריאלה שביד, הארץ, 27.7.2012
7. היצירה המגדרית של אריאלה שביד, ערב רב, 5.10.2020
8. האמנית והצלמת אריאלה שביד הלכה לעולמה בגיל 80, YNET, 20.2.2024