קירשנר מיכה

תקופת צילום: 2017-1979
אזור: ישראל, ארה"ב ורחבי העולם

מיכה קירשנר נולד באיטליה ב־1947 ועלה לישראל באותה שנה עם משפחתו. הוא למד צילום ב־SVA בניו יורק (1975) ובתום לימודיו חזר לישראל. בשנים 1997-1979 היה בעל סטודיו לצילום מסחרי בתל־אביב. משנת 1979 היה חבר מערכת המגזין מוניטין, ובשנת 1982 עורר סערה ציבורית כשפרסם במגזין את עבודתו "דיוקן יונה וולך", בעקבות השיר "תפילין", שכללה צילום של גבר עירום מניח תפילין לצד המשוררת. קירשנר היה מיוזמי הביאנלה הראשונה לצילום בעין חרוד (1986), ופרסם תצלומים מן האינתיפאדה בסדרה "אנשי המרד" בעיתון חדשות (1988) ואת הטור "הישראלים" במוסף מעריב, שהיה הבסיס לספר באותו שם (1997). בשנים 1980-1977 היה רכז המחלקה לצילום במדרשה לאמנות ברמת השרון, ובשנים 2012-1997 עמד בראש המחלקה לצילום וידאו במכללת ויצו חיפה. ב־1983 הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל־אביב לאמנות. בנוסף, הוא הציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות, ובשנת 1984 זכה בפרס ע"ש אנריקה קבלין מטעם מוזיאון ישראל. ב־2016 אצר את התערוכה עדות מקומית במוז"א – מוזיאון ארץ־ישראל, תל־אביב. החל משנת 2021 מוענק פרס על שמו לסטודנטים לצילום ואמנות בארץ מטעם מכללת ויצו, וכיום אוניברסיטת חיפה. קירשנר נפטר ב־11 לספטמבר 2017. תצלומיו נמצאים במוזיאונים ובאוספים פרטיים, ואשתו צופית מנהלת את ארכיון התצלומים שלו.

"... ומה הוא 'הדיוקן' הקירשנרי הקובע, הקבוע המייצג את קירשנר כאמן דיוקנאות? אבא אבן כ'באטלר', ולאחר שנים 'אבא אבן בכובע טמבל', במסגרת 'הישראלים' של קירשנר. אריק שרון על רקע כתובת נבואה פציפיסטית, "וכיתתו חרבותם", והכתובת־טקסט מונגדים לדימויו המיליטנטי של שרון. 'יונה וולך והתפילין', גם 'דיוקן', גם 'פעולה', גם פרשנות, וגם המחשת טקסט, כלומר בעצם, גם אילוסטרציה במובנה הפשוט. יונה וולך, אבא אבן, אריק שרון של קירשנר. בחרתי לא באופן שרירותי, שלושה טיפוסי דיוקן, מתוך 'המון דיוקנאות' של קירשנר. יש בהם דבר מה עקרוני, שיטתי. מהם ניתן ללמוד על השימוש מרובה השכבות של קירשנר באמצעים ובחשיבות של האמנות המודרנית, ועל עורמת קירשנר איש התקשורת, היודע כי הדיוקן שהוא מציע למערכת העיתון אינו נצפה בבדידות, אלא 'נזרק' לתוך מגזין סוף שבוע, שבו כל עמוד, כל צילום, מתחרה בזולתו על תשומת ליבו של הקורא [...] התכונה הייחודית של קירשנר: תכונת הליקוט, הצבירה, הפענוח, ההגדרה וההתכה של החומרים הנלקטים והנצברים לדבר מה אחדותי, לדבר מה מאוד קירשנרי. מה נלקט? מה נצבר? מה מותך? קירשנר ליקט וצבר את רוב פניו של עולם הצילום, לאחר שהפנים את ביטוייו השונים... ואת עצם נוכלותו. את התעתוע, את המהפכים הפרשניים, את תהליכי הלגיטימציה שהתרבות מפעילה על הצילום. הוא הפנים את הצילום כאמנות גבוהה, כפורנוגרפיה פשוטה, כצילום משטרתי ישיר ושואף דיוק, כצילום חם-תמים נוסח אלבומי המשפחה, כצילום תיירי, כצילום טכני, כצילום פרסום, כתיעוד, כעיסוק פנאי, כצילום שעניינו תעמולה פוליטית והסתה, כצילום מדריכי צריכה ונופש, כצילום חובבני, ובלל את כל אלה לצילום הקירשנרי..." (מתוך: מיכה קירשנר: איתנו, בתוכנו ומחוצה לנו – על מקומו של קירשנר בצילום הישראלי המודרני, מאת: אדם ברוך, בספר הישראלים – מיכה קירשנר (1997-1979), הוצאת הד ארצי, 1997, עמ' 13-8)

מקורות
1. אתר הצלם
2. ערך ויקיפדיה
3. מרכז המידע לאמנות ישראל, מוזיאון ישראל
4. מת צלם העיתונות מיכה קירשנר, הארץ, 11.9.2017
5. צלמי הארץ, הקיבוץ המאוחד + מפה, עורך: גיא רז, 2003, עמ' 180