נס עדי

תקופת צילום: 1993 ואילך
אזור: ישראל

עדי נס נולד ב־1966 בקריית גת, ולמד צילום באקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים (BFA,1992). כיום הוא מתגורר במושב בלפוריה. נס מתמחה בצילום אמנותי מבוים, המציג סיטואציות שונות תוך התייחסות לתולדות האמנות והצילום דרך היבטים שונים של החברה הישראלית, בהם הומו־ארוטיות, הווי החיילים בצה"ל (2000), הווי עיירות הפיתוח וההתיישבות העובדת (2012), וכן במבט אלגורי־עכשווי על סיפורי התנ"ך (2007). עבודותיו של נס הוצגו בתערוכות יחיד רבות ברחבי העולם, והוא השתתף בתערוכות קבוצתיות חשובות רבות בארץ ובעולם. נס גם זכה במבחר גדול של פרסים, ועבודותיו נמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים בארץ ובעולם.

"עדי נס הוא צלם מהזן של ג'ף וול. כל דימוי שלו הוא פרי הבניה מתוחכמת, מערך המפרק את רעיון הסנפ־שוט, פרוסת מציאות קפואה. נס פועל על פי עיקרון של הזחה: אין הוא מראה לנו את מה שנדמה לנו שאנו רואים... העין עושה את מלאכתה כשהיא נעצרה על פני השטח, מפרקת אותו, בוחנת אותו בקפידה ובדקדקנות. בעבודותיו של נס הוא מגלה כיצד חוויות מוכרות היטב, מוסכמות סוציולוגיות ותרבותיות, מבחנות ומעוצבות מחדש, והפעם על ידי מבט האמן.

[...] נס מביים חיילים בצה"ל, אולי הגוף 'הישראלי' ביותר, שהגיע בשנים האחרונות לנקודה קריטית בתולדותיו, למשבר זהות עמוק. נושאים שהיו לטאבו מתפוררים בזה אחר זה, והמיתוסים המכוננים עומדים בסימן שאלה [...] ההסבר המיידי להצלחת עבודותיו של נס נעוץ אפוא לא רק במיומנות הבימוי המהוקצעת שלו, אלא גם ביכולתו להביע דרך החיילים את הדו־משמעות שביחסים המבנים כיום את החברה הישראלית. כשהוא נעזר בצילום כדי לביים דימויים מורכבים ועשירים, יוצר נס עבודות בעלות זהות חזקה, שראשיתן באמנות הקומפוזיציה וסופן בטכניקת הגשה השייכת לתחום הפרסום. המיזנסצנה המלומדת והמדוקדקת בעבודותיו מושגת, בין השאר, באמצעות התייחסות ישירה ליצירות מוכרות היטב מתחום האמנות, ביניהן 'הסעודה האחרונה' או ציורים של קאראווג'ו." (מתוך: "צבא של אורות וצללים", טקסט לקטלוג חיילים, 2000-1994, מאת עמי ברק, הוצאת גלריה דביר, 2001)

מקורות
1. אתר הצלם
2. ערך ויקיפדיה
3. מרכז המידע לאמנות ישראל, מוזיאון ישראל
4. עיני נס, ידיעות אחרונות, 27.4.2012,
5. גם פה וגם שם – פרק 3 , שיחה עם שירלי יובל יאיר, 18.5.2019
6. צלמי הארץ, הקיבוץ המאוחד והוצאת מפה, עורך: גיא רז, 2003, עמ' 239-238