לנדס חנה (אנני)

תקופת צילום: 1979-1940
אזור: פלשתינה־א"י, ישראל

אנה וינטרניץ (לימים חנה לנדס) נולדה בברנו, צ'כיה, בשנת 1910. בשנת 1930 היא כבר עסקה בצילום בפראג ואף פתחה ברחוב פנסקה 10 את סטודיו "דורינה" לצילום עם צלמת שותפה בשם דוריס. אנני נישאה לאהרון לנדס ועלתה לארץ איתו ועם בתם בת ה-4 באונייה "גליל" ב־21 בנובמבר 1939. על תצלומיה מ־1947 ו־1951 מופיעה החותמת "חנה (Anni) לנדס, פוטו־סטודיו, רחוב מאפו 3, תל־אביב". לנדס חיה את רוב חייה ברחוב פרישמן 9 ועל תצלום מאוחר יותר מופיעה החותמת עם הכתובת ארלוזורוב מס' 70. בשנים מאוחרות צילמה בין היתר בביקוריהם בארץ, את מרלן דיטריך, הנשיא ריצ'רד ניקסון, ונסיכה חבשית. ללנדס לא נותר ארכיון מסודר, את מצלמתה מסרה לאחד הקיבוצים, היא מתה ב 1993 ונקברה בבית העלמין בקריית שאול בתל־אביב.

"שוש נולדה בפראג, צ'כיה. הייתה בת יחידה לאביה [...] ולאימה, חנה לנדס, צלמת תל־אביבית ותיקה וידועה, שהתמחתה בעיקר בצילום פורטרטים. מול מצלמתה ישבו מנצחים בינלאומיים שהגיעו לארץ, כוכבי קולנוע כמרלן דיטריך, מלכות היופי הראשונות ודוגמניות. המשפחה הגיעה לארץ כאשר שוש הייתה בת 4. נולדו להם שני ילדים, דפנה ואריאל." (מתוך כתבה בשבועון העולם הזה מ־4 בינואר 1984, על הבת של חנה לנדס, שושנה בר, אלמנתו של שמעון בר)

"אני הלכתי עם הרוליפלקס שלי לגני ילדים וצילמתי, בלי לשאול אם ההורים מעוניינים. אחר כך ביקשתי את הכתובות, והלכתי לבתים עם התמונות. הרוב רצו, וגם הזמינו עותקים נוספים. ככה הכרתי אנשים, ורכשתי את הקליינטים הראשונים. גרנו בשכר חודשי בדירה בת שני חדרים ברחוב מאפו. חצי מטבח היה חדר החושך שלי, ובחצי השני בישלתי. חדר אחד שימש כסטודיו, עם פרוז׳קטור וקיר לבן כרקע. בכניסה לבית סידרתי חלון ראווה. עשיתי פרסומת לעצמי, לא בעיתונים, כי זה לא שווה, לדעתי, כאשר אי אפשר להציג את העבודה שלי. במקום זה, ביקשתי מבעלי חנויות בעיר להכניס תמונות לחלונות הראווה שלהם, והם הסכימו, כי זה קישט להם את החלון. פיזרתי הרבה תמונות גם במספרות, בסלוני יופי ובסלוני כלות. בסלון אחד הייתה לי ממש גלריה. חיילים וקצינים אנגלים ואוסטרלים שעברו ברחוב נכנסו להצטלם, ושלחו חברים שלהם. באו גם אחיות־חיילות. פתאום הייתה לי הרבה עבודה. צילמתי גם חתונות. נעשיתי מפורסמת בתל־אביב.

[...] ההתמחות שלי הייתה צילומי פורטרטים, אבל כאשר הידיד שלי אמר שהגיע הזמן להתחיל בצילומי אופנה, למדתי את הנושא החדש באופן אוטו־דידקטי. לא היה אז בארץ אף צלם אופנה. היו שתי דוגמניות, חנה ולילי – אני לא זוכרת את שמות המשפחה – ואותן הזמנתי לסטודיו [...] אלו היו הלימודים שלי [...] לפני חמש שנים פרשתי מהמקצוע [הערה: מכאן אנו מסיקים שהיא הפסיקה לצלם בשנת 1979] לקח לי הרבה זמן להחליט. הרבה התלבטתי עד ששלחתי, בדואר רשום, מכתב למס הכנסה, שבו אני מודיעה על הפסקת עבודה מתאריך זה וזה. זה לא היה קל. קצת בכיתי. אבל ככה צריך להיות. יש צלמים צעירים, וככה זה העולם. ככה היה כאשר פתחתי את הסטודיו שלי בפראג – הרבה קליינטים של צלמת אחת, מבוגרת, עברו אלי ואל השותפה שלי. עד כאן סיפורה של חנה. בהיותה בת 40 התגרשה חנה לנדס מבעלה [...] היא נישאה שנית והתאלמנה. יותר מכל אהבה חנה לנדס לצלם ילדים. היא יצרה קשר מיידי איתם, ונהגה לתת להם לשחק בצעצועים יפים. כשהגיע הזמן ללכת, היה לאימהות קשה לגרור אותם מהסטודיו. מקום אחרון ברשימת העדיפויות שלה היו צילומי חתונות ותמונות פספורט. במבט לאחור היא מרגישה שלא בזבזה את חייה. היה לה מקצוע יצירתי, שאותו אהבה. "היום", היא אומרת, ״צילום נחשב אמנות. אז זה היה פשוט עוד מקצוע.״ (מתוך כתבה עם חנה לנדס בשבועון העולם הזה מ־23 במאי 1984)

מקורות:
1. תחקיר הבית לצילום
2. אתר עיתונות יהודית היסטורית
3. אנו – ארכיון העם היהודי
4. העולם הזה, ארכיון מקוון
5. ארכיון התיאטרון - המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה, אוניברסיטת תל אביב
6. שיחה עם נכדתה, דפנה בר, 8.7.2026.