היימן מיכל

תקופת צילום: 1986 ואילך
אזור: ישראל, אזורים שונים בעולם

מיכל היימן נולדה ב־11.8.1954 בתל אביב. בשנת 1977, כשלמדה תולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים, עבדה גם בחנות פוטו פריזמה של הצלמים חנה ואפרים דגני. לאחר מכן למדה צילום במכללת הדסה בירושלים (1979) ואמנות במדרשה למורים לאמנות ברמת השרון (1984). היימן הייתה אסיסטנטית של הצלם אבי גנור, עבדה כצלמת עצמאית עבור העיתון ידיעות אחרונות, הייתה אוצרת הגלריה לצילום בקמרה אובסקורה, וב־1992 אצרה שם את התערוכה ההיסטורית לצלם יעקב אגור. היימן אצרה תערוכות נוספות במקומות שונים.
היימן היא אמנית רב־תחומית, חוקרת צילום וארכיונים, אוצרת, תיאורטיקנית ופעילה למען זכויות נשים ומיעוטים. היא עמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו ומרצה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל. במהלך השנים זכתה בפרסים רבים, ובשנת 2010 הייתה לזוכה הראשונה בפרס שפילמן הבינלאומי למצוינות בצילום ומחקר בשיתוף מוזיאון ישראל. בשנת 2015 הקימה את ארגון נשים באקדמיה, הפועל למען שוויון מגדרי בבצלאל, ובשנת 2018 הקימה את אקדמיה משלה, הפועלת למאבק בהטרדות מיניות, ניצול יחסי מרות, פגיעות טריגר ועוד ולמען קידום נשים ומיעוטים במוסדות ואקדמיות לאמנות. היימן אינה מגדירה עצמה כצלמת, אלא כ"סרבנית צילום". היא מעידה כי בחווייתה, הצילום קשור באופן מהותי לטראומה, מה שהוביל אותה להציע תפישה חדשה של המדיום הצילומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתערוכות שהציגה בעשורים הראשונים של המאה העשרים: 2003, אנוסה להיות צילום, בית האמנים ע''ש יוסף זריצקי, תל אביב / 2008, מיכל היימן, התקפות על חיבור, מוזיאון תל אביב לאמנות - ביתן הלנה רובינשטיין / 2017, AP – Artist Proof, Asylum (The Dress, 1855-2017), מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה. היימן מרבה להציג בארץ וברחבי העולם ועבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובעולם.

"וכך, ביצירה זו, שותפים שני אמנים: היימן והצלם האלמוני. למיכל היימן קשר אינטלקטואלי וחושי מתמשך עם 'הצלם האלמוני'. הוא כבר הופיע ביצירות שלה. היא קוראת לו 'צלם לא ידוע' [...] יש כאן אמפתיה. והבנה דקה של תולדות הצילום ושל תרומת הצלמים האלמונים. מבחינת היימן, 'הצלם הלא ידוע' הוא ההיסטוריה של הצילום שקדמה לעידן המודעות העצמית, ושקדמה לעידן הדימוי העצמי של הצלם כאמן. [...] בהחלטה לבחור במשוררת רחל ובציירת אביבה אורי ולקשר אותן, ישנה מידה ברורה של כאב, של חרטה, של בקשת נחמה. כאב על עזובה נפשית שהקיפה אותן. חרטה על אי היכולת שלנו לאמץ אותן נכונה, בעודן חיות. ובקשת נחמה באמנות, בצילום, כאילו הוא עצמו כלי גאולה מתקן. כלי, באמצעותו היימן בונה סדר חדש [...] זהו ריאליזם (רחל במיטת חוליה, אור בהלוויית בעלה) המתעצם, בידיה של מיכל היימן, לכמה דברים: לאמנות, לכתב תביעה חברתי, לעדות מדויקת. ולכולם גם יחד."
אדם ברוך, על המיצב בשולי המוזיאון (המשוררת רחל והאמנית אביבה אורי), הביאנלה השלישית לצילום, המשכן לאמנות עין חרוד, 1991

"מיכל היימן מתפקדת בזיקה לשני מערכים של ידע ופעולה: המוזיאון והפסיכולוגיה. היא נמשכת אליהם, מתפתה על ידי דפוסי הפעולה שלהם אותם היא גם מבקרת בעיקר תוך כדי שהיא משסה אותם אחד בשני. היימן משחקת את המשחק המוזיאלי ועוקפת אותו באמצעות המערך הפסיכולוגי, ומשחקת את המשחק הפסיכולוגי תוך שהיא פורמת אותו במוזיאון. חללי התצוגה שהיא יוצרת מקרינים מראה נזירי של חדר טיפולים ומעלים בלב המוזיאון סצנה של דיבור המתקיים לפחות בין שני דוברים [...] מפגש בינאישי זה (המתקיים בפסיכואנליזה ובאופן אחר גם בצילום) מתקיים סביב קופסת דימויים מצולמים, ספה וקולה של בוחנת היושבת למראשותיה. המבחנים של היימן מפרים את הסדר המוזיאלי המושתת על יחסים של שתיקה גם מצד האובייקט (יצירת האמנות) וגם מצד הסובייקט (הצופה), ויוצרים יחסים חדשים בין צופה, תמונה וקול."
אריאלה אזולאי, על המיצב טסט מיכל היימן מס. 2, מוזיאון לה־קרטיה, קמפר, צרפת, 1998