ברסט דגנית

תקופת צילום: 1977 ואילך
אזור: ישראל

דגנית ברסט נולדה בשנת 1949 בפתח־תקווה ומתגוררת בתל־אביב. ברסט בעלת תואר BFA מהמחלקה לאמנות, בבצלאל, ירושלים (1973), ולמדה במגמת צילום ב־Pratt Institute, ניו יורק, ארה"ב (1980).
באמצע שנות ה־70 החלה ברסט לעסוק באופן שיטתי באמנות פוסט־מושגית, הבוחנת את גבולות האובייקט האמנותי. המדיום העיקרי של יצירה זו היה צילום ששימש את ברסט לבחינת הקשר שבין מסמן למסומן. במחצית הראשונה של שנות ה־90 הרבתה לעסוק בקשר שבין ציור לצילום. בשנת 2004 עלה לדיון ציבורי דימוי מתוך תערוכתה ארבעה פרקים על מים במוזיאון חיפה לאמנות, שבו הוצג תצלום מוגדל של פני מחבל מתוך עיתון ידיעות אחרונות, כולל הכיתוב הנלווה שהופיע בעיתון.
משנת 1974 ואילך לימדה ברסט ציור וצילום במדרשה לאמנות בהרצליה, רמת השרון ובית ברל. בשנים 2001-1997 כיהנה כראש המחלקה לצילום במדרשה לאמנות בבית ברל, הציגה תערוכות יחיד רבות והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות. כמו כן זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס דיסקונט לאמן ישראלי, מוזיאון תל־אביב (1987); פרס שר החינוך לציור ולפיסול (1988); פרס ז'נט וג'ורג ג'אפין מטעם קרן תרבות אמריקה ישראל (1991); פרס סנדברג, מוזיאון ישראל (1993); פרס ישראכרט ומוזיאון תל־אביב לאמן ישראלי (2000); פרס רפפורט לאמן בכיר, מוזיאון תל־אביב לאמנות (2012).

"בזמן לימודיי בבצלאל, תחום ההתמחות וההתעניינות העיקרי שלי היה ציור [...] במהלך לימודי האמנות התחלתי לעסוק גם בהדפס, בעיקר הדפס רשת, וכאן, לראשונה, נכנס הדימוי הצילומי לעבודתי [...] עבודת הצילום המוקדמת ביותר הייתה סדרת צילומים מהטלוויזיה עם תרגום, שחלק ממנה התפרסם אחר כך בכתב העת מושג (גיליון מס' 6). בשלב זה ראה רן שחורי, שהיה אז מנהל המדרשה, את עבודותיי בבצלאל, והציע לי לעבור ללמד במדרשה כאסיסטנטית של יאיר גרבוז שלימד שם צילום (1974-1973).

האידיאולוגיה המוצהרת של המדרשה הייתה אז שצילום ילמדו אמנים ולא צלמים, וזאת כחלק מהתפיסה של האמנות המושגית, שהייתה אמנות מרכזית באותה תקופה. עמדה זו נתפסה בעינינו כעמדה היחידה האפשרית, משום שלא הייתה באותה תקופה בארץ קהילה של צלמים או צלם שהציעו עשייה צילומית רלוונטית אלטרנטיבית שמקורה במורשת הצילום כמדיום עצמאי, ואשר טענה למקום בתוך הסצנה של האמנות [...] ב־1975 עזבתי למעשה את הציור לטובת עבודות שהצילום היה בהן מרכיב מרכזי, אם כי לא בלעדי [...] חזרתה של רונית שני מלימודי צילום בלונדון ב־1977, שתפיסתה האמנותית הייתה כל כולה מעוגנת במורשת הצילום, תרמה רבות להכרתי את המורשת הזאת, וכשהגעתי ללימודי ב־Pratt הייתי כבר בשלה להקדיש חלק ניכר מתוכנית הלימודים שלי ללימודים במחלקה לצילום." (דגנית ברסט, יולי 2001)

בשנת 1997 החלה ברסט ליצור סדרה של פוטומונטאז'ים, שהתבססו על תצלומים ביתיים וחומרי עבודה שנלקחו מארכיון התצלומים שלה. העבודות הכילו לראשונה חשיפה של דמויות מן הביוגרפיה האישית של ברסט. לצד תצלומי בעלה לשעבר (חלום מס' 1), והוריה (חלום מס' 17), הופיעו דימויים של בנות זוג שונות של האמנית (חלום מס' 32). גרסאות מוקדמות של חלק מהפוטומונטאז'ים שולבו בסדרה הטלפון השבור. כל עבודה בסדרה, שנקראה החלומות, הורכבה משישה תשלילים שונים, שנלקחו מאותו סרט צילום והודפסו זה על גבו של האחר בתהליך הדפסה ידני. ברסט קשרה את תהליך העבודה הסינכרוני אל המושג "עיבוי" הפסיכואנליטי של זיגמונד פרויד, שנלקח מתוך מאמרו על החלומות. בשנת 2001 הציגה ברסט את הסדרה החלומות כתערוכת יחיד במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

מקורות
1. ויקיפדיה
2. מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
3. חלום מס' 32, 2000
4. צלמי הארץ, הקיבוץ המאוחד + מפה, עורך: גיא רז, 2003, עמ' 194