ברנהיים אלפרד

תקופת צילום: 1974-1934
אזור: ירושלים, ארץ ישראל

אלפרד ברנהיים נולד ב־11 ביולי 1885, בכפר טינגן בדרום גרמניה. אביו היה סוחר וראש הקהילה היהודית הקטנה במקום. כשהיה בן 10 נפטר אביו והמשפחה נדדה לקרלסרוהה. במלחמת העולם הראשונה לא גויס ברנהיים עקב ליקויים בראייתו, שהקשו עליו גם כצלם. ברנהיים למד בבית הספר לאמנות שימושית בפורצהיים, ובתקופת המשבר הכלכלי העולמי התפרנס כנציג מסחרי של תוצרת כימית. בין לקוחותיו היה גם הצלם ואלטר הגה (Hege) מוויימאר, שאצלו למד צילום בשנים 1932-1931, כשהוא בן 46. לצורך לימודיו עזב את אשתו ושני ילדיו. הגה היה צלם ארכיטקטורה ותלמידו של צלם הדיוקנאות הוגו ארפורת' בדרזדן. בינואר 1933 פתח ברנהיים סטודיו משלו בברלין, וימים ספורים לפני עלייתו של היטלר לשלטון קיבל את הזמנתו הראשונה. ברנהיים צילם את הריהוט ואת הציוד הפנימי של משכנו של הממשל הפרוסי הקודם בברלין, ובטעות ננעל בפנים. לפתע מצא עצמו שבוי בתוך החדרים, שומע כיצד מאות אנשים צועדים בחוץ עם תופים וחצוצרות וצועקים "מוות ליהודים", ופוחד שמא יתגלה. למרות החוויה הזו עברו שנתיים עד שעלה ברנהיים לארץ ישראל. בינתיים העביר בסטודיו שלו קורסי צילום ליהודים מגרמניה שתכננו לעלות לארץ, כהכנה לעלייתם. בין תלמידיו הייתה גם עליזה הולץ.
ב־1934, בגיל 49, עלה ברנהיים לארץ. כאן עסק בעיקר בצילומי מסחר ותעשייה לפרסום, שהתאפיינו בצילומי תקריב ובקביעת סטנדרטים חזותיים גבוהים. ברנהיים היה מבוגר מרוב הצלמים שפעלו בארץ, למעט לרסקי. הוא פעל במנותק מסצנת הצילום המקומית שהתרכזה בתל אביב, ולא עבד כמעט עבור הממסד הציוני. כמומחה לצילום אמנותי וארכיטקטורה קיבל הזמנות רבות ממוסדות בהם: בית הנכות בצלאל והאוניברסיטה העברית. השפעת "הצילום החדש" בגרמניה ניכרת היטב בעבודתו, והוא בחר להתייחס לאור כאל אלמנט מכריע, הן בתצלומי דיוקן והן בתצלומי ארכיטקטורה. ברנהיים הפך לצלם הרשמי של הארכיטקט אריך מנדלסון. אחד משיאי עבודתו הצילומית היה צילומו של הנשיא הראשון חיים ויצמן בביתו ברחובות. את הבית תכנן האדריכל מנדלסון בשנת 1961.

ב־1946 נערכה לברנהיים תערוכה בבית הנכות הלאומי, בצלאל, ירושלים. בריאיון לרגל יום הולדתו ה־80, הגדיר את עצמו ברנהיים כ"אימפרסיוניסט עם מצלמה [...] אינני מנסה ללחוץ על הכפתור ולקלוט את המציאות. להיפך – אני מנסה ליצור מציאות שאפשר לראות: זאת המציאות הפנימית, שלא ניתן לראות" (הארץ, 3.9.1965).
ברנהיים צילם במצלמת לינהוף, ומשנות ה־60 עבד בשותפות עם הצלמת ריקרדה שוורין. בין עוזריו היו עליזה הולץ באמצע שנות ה־30 ויורם להמן בשנות ה־60.
ברנהיים נפטר ב־16 במרץ 1974. תערוכה מתצלומיו, פנים, חזיתות ועוד – צילומיו של אלפרד ברנהיים, הוצגה במוזיאון ישראל בשנת 1992.

ארכיון
כ־20,000 תשלילים ומספר דומה של הדפסות במוזיאון ישראל.

מקורות
1. ערך ויקיפדיה: אלפרד ברנהיים
2. מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים
3. הזקן והמצלמה, שלמה גינוסר, דבר, 10.4.1964, עמ' 22
4. פנים, חזיתות ועוד – צילומיו של אלפרד ברנהיים, קטלוג תערוכה, כולל מאמר מאת תום שגב, מוזיאון ישראל, 1992
5. סלע רונה, צילום בפלסטינה – ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים, ספר מלווה תערוכה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, קו אדום, מוזיאון הרצליה, מאי 2000, עמ' 225-224
6. צלמי הארץ. עורך: גיא רז. הוצאת מפה והקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 83-82
7. Und sie haben Deutschland verlassen...müssen. Fotografen und ihre Bilder 1928–1997, Editor: Klaus Honnef, Author: Frank Weyers, Bonn,