ברז יצחק

תקופת צילום: 1995-1947
אזור צילום: ישראל, ארה"ב

יצחק ברז נולד ב- 1922 בעיירה מיזוץ' בפולין (כיום אוקראינה) לאימו רוזה ולאביו למאיר, שהיה מהנדס, אגרונום ואיש עסקים – בעל מפעל סוכר בעיר ושותף בבית חרושת לטקסטיל. ברז החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בעיר רובנו, ועקב עליית הנאצים סיים את לימודיו בטשקנט. באפריל 1945 חזר ברז למיזוץ', שם פגש את אחותו הצעירה אסיה, בת המשפחה היחידה מלבדו ששרדה את השואה. ברז מצא עבודה ברובנו, שהייתה תחת שלטון סובייטי, והתמנה לתובע הראשי של העיר. בין השאר נדרש לחתום על גזרי דין מוות לגרמנים ולמי ששיתפו איתם פעולה. ברז, אחותו ובן זוגה החליטו לעלות לארץ־ישראל. לאחר מסע רגלי הם הגיעו לאיטליה, שם עלו על האונייה "ארבע חרויות", שיצאה ב־23 באוגוסט 1946 מהעיירה בוקה די מגרה. בהפלגה לארץ נתפסה האונייה בידי הבריטים, והם הובלו למחנות המעצר קראולוס בקפריסין - מחנה 55 ליד פמגוסטה. ברז שהה במחנה שישה חודשים.
ב־15 במרץ 1947 הגיע ברז לנמל חיפה, כנראה באונייה "אושין ויגורי". הוא יצר קשר עם אנשי תנועת בית״ר, שבה היה חבר בפולין, וקיבל דרכם דירה בתל־אביב, באזור שוק בצלאל. בחיפוש אחר פרנסה שאל את המצלמה של גיסו, וללא כל הכשרה פורמלית החל לצלם בבריכת גלי גיל ברמת גן. בהדרגה החל לצלם עבור עיתונים, והפך לאחד מצלמי העיתונות הראשונים בישראל. לברז היו קשרי חברות קרובים עם דוד רובינגר, והם חלקו את המשימות ביניהם לפי גזרות – תל־אביב לברז וירושלים לרובינגר.
ברז לחם וצילם במלחמות העצמאות, קדש וששת הימים. לאורך עשרות שנות עבודתו צילם פוליטיקאים ואת ראשי מערכת הביטחון. הוא יצר קשרי ידידות קרובים עם פוליטיקאים רבים, ביניהם דוד בן־גוריון, מנחם בגין, לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק שמיר. ברז שמר על עמדה א־פוליטית ועבד עם כל עיתוני התקופה, בהם דבר, ידיעות אחרונות, על המשמר והארץ. הוא נכח באירועים היסטוריים מרכזיים בראשיתה של מדינת ישראל ותיעד אותם: הכרזת העצמאות במוזיאון תל־אביב, פיצוץ אלטלנה ומשפט אייכמן. הוא קיבל גישה למקומות ממודרים, כמו הכור הגרעיני בדימונה ותא המעצר של אדולף אייכמן. ברז היה הצלם העצמאי היחיד שנכח במשפטו של אייכמן. מעבר לחשיבות ההיסטורית, הדבר היה חשוב עבורו אישית, מכיוון שזה אפשר לחווה, אשתו, שעברה את השואה בגטו לודג׳, באושוויץ, בבוכנוואלד ובברגן בלזן, להיכנס לאולם המשפט, דבר שהיה משמעותי מאוד עבורה. ברז היה גם הצלם של היכל התרבות בתל־אביב.

ברז צילם בעיקר במצלמת Rolleiflex שהייתה מזוהה איתו, ואחר כך במצלמת Hasselblad, ובמצלמות go Leica ו־Nikon F. אשתו של ברז, חווה (לבית דיאמנט, 1995-1924), פיתחה את סרטי הצילום והדפיסה את התצלומים במעבדת הצילום בביתם, תחילה ברחוב פרישמן 38 ואז ברחוב בלוך 21 בתל־אביב. בהמשך היה בנו, מאיר, נוסע על אופניים להביא את ההדפסות אל העיתונים השונים. בהמשך קנה ברז משרד באבן גבירול 47, שם גם הקים מעבדה לפיתוח והדפסה.
ב־1969 הוזמן ברז לבית חולים Mount Sinai בקליבלנד, ארה"ב, כדי לסייע בפיתוח ציוד צילום מיקרוסקופי. לאחר כמה חודשים עברו בני המשפחה לניו יורק, וברז החל לצלם עבור הקהילה היהודית בעיר, עבור עיתונים ישראלים ועבור UJA ו־State of Israel Bond. כמו כן סיקר ביקורי פוליטיקאים ואנשי תרבות בביקוריהם המדיניים בארה״ב, באו״ם, בבתי כנסת ובקהילות היהודיות בעיר. מלקולם הונליין (Hoenlein), שהיה נשיא ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים, הזמין את ברז לסקר את הפגנות Let My People Go, בקריאה לשחרור "אסירי ציון" מברית המועצות. בהמשך, קשריו של ברז עם העיתונאי ואיש חב״ד גרשון ג׳ייקובסון (Jacobson), הביאו אותו לצלם בחסידות חב"ד־לובביץ'. ברז היה הצלם הראשון מחוץ לחסידות שצילם את הרבי מלובביץ' (מנחם מנדל שניאורסון). הוא קנה את אמונו של הרב, והיה הצלם הקבוע שהוזמן לסקר פגישות של הרב עם פוליטיקאים ואח"מים. תצלומיו מאותן שנים הם תיעוד נדיר, ואף יחיד, של חצר החסידות.
עבודת הצילום של ברז נפרסת על פני כחמישה עשורים, והיא אחת מגופי העבודות הייחודיים והעשירים בצילום התיעודי־עיתונאי בישראל. את גוף העבודות של ברז אפשר לחלק לשתי מקשות עיקריות: צילום בישראל (1969-1947) וצילום בקהילות היהודיות בארצות הברית (1995-1969). הארכיון של ברז, הנמצא אצל משפחתו, כולל כ־100,000 תשלילים וכן מחברות רישום מסודרות. כל סרט צילום גם קיבל מספר סידורי, תאריך, מיקום ותיאור המשימה. בתחילה רשם ברז את המידע בפולנית, ובהמשך החל מתרגם את הרישום לאנגלית. רבים מההדפסים שנעשו נשלחו אל העיתונים בסמוך למועד הצילום, כך שהארכיון של ברז מכיל אומנם הדפסים מקוריים, אבל במספר קטן יחסית. ברז המשיך לצלם עד אמצע שנות ה־90 ומת ב- 2016 בארה"ב.

מקורות
1. תחקיר עמר בן-צבי
2. תחקיר הבית לצילום
3. בארגז חשוך מלא בעצמות: "אמרתי 'שמע ישראל', וזה מה שהשאיר אותי שפויה", נצחיה יעקב, YNET, 24 בדצמבר 2022