היסטוריה בקצרה

היסטוריה קצרה של צילום מקומי

לא בכדי נקראו הצלמים בעבר "ציירי השמש" או "לוכדי הנשמות", ומאוחר יותר "פייטני המצלמה", "מתעדי החלום" או "אמני צילום". גם סטודיות לצילום זכו לשמות ברוח דומה, כמו "פריאור" ו"קרן אור", וצלמים אימצו שמות כמו "בנאור", "אורון" ו"נראני". התצלומים המופיעים באתר זה כמו לכדו דרך עדשות המצלמות את גלי האור ומשבי הרוח – רוח המקום, האנשים והזמן.

הבית לצילום ישראלי הוא קודם כל אתר של הצלמות והצלמים. כ־500 שמות מופיעים באתר זה, למחציתם, רובם בין המתים, זו חשיפה ראשונה במרחב החזותי והתרבותי המקומי. בערך המוקדש לצלמים אלה מופיע לצד תצלומיהם גם טקסט מלווה, כך שאפשר להתוודע לזהותם. 170 השנים שאותן מקיף האתר  (1855 – 2024) מובאות כאן לא רק בצמוד לאירועים ההיסטוריים, אלא כמיפוי כרונולוגי־יצירתי של הופעת הצלמים: ארמנים, יהודים וערבים במרחב פלשתינה־א"י וישראל. התמונות המוצגות הן בעלות חותם אישי ייחודי של כל צלם וצלמת בתקופה שבה פעלו. יש לזכור שהצלמים והצלמות האלה – "מלאכי ההיסטוריה הצילומית" – הם המתווכים בינינו, תושבי המקום הזה, ובין ההיסטוריה החזותית המקומית, הלאומית או הפרטית.

ימי הצילום המקומי כימי הצילום העולמי (החל ב־1839). ראשיתו אומנם בכ־300 צלמים זרים שבאו לתור את הארץ ולהביא עדויות מצולמות מן המקומות הקדושים, אבל כבר ב־1855 החל הצילום המקומי להתמסד, תחילה על ידי צלמים יהודים מומרים וצלמי הקהילה הארמנית בארץ, ואחר כך, עם העלייה הראשונה ב־1890, גם על ידי צלמים יהודים לצד צלמים ערבים. ישנן עדויות על קשרים מקצועיים בין הצלמים המקומיים שפעלו בתחילת המאה ה־20, ואפילו על עבודה משותפת בסטודיות, החלפת ידע מקצועי ועוזרים.

הצילום המקומי התפתח במקביל להתפתחותו בעולם, וקיימות זיקות טכניות־חזותיות לזרמים אמנותיים מערביים מקבילים לאורך כל השנים. אולם, עקב חוסר במוסדות תרבותיים ותיעודיים מלווים בארץ הנאבקת על קיומה, נדונו שימורו, מחקרו ולימוד תולדותיו של הצילום המקומי והוצאתם לאור של תצלומי הצלמים המקומיים להזנחה, ומכאן לשִכחה.

גלי העלייה השונים (1904, 1933, 1948) הביאו לארץ צלמים שלמדו את תורת הצילום בארצות מוצאם והביאו לידי ביטוי בארץ את יכולתם המקצועית. עם קום המדינה (1948) בלטו צלמים אוטודידקטים רבים ואסיסטנטים. אלה למדו את המקצוע כתורה שבעל פה מבעלי המקצוע המבוגרים מהם ומספרות מקצועית, וזאת מכיוון שלמרות ניסיונות קצרים להקים מחלקות צילום בבצלאל הישן (1910) והחדש (1942), לא נבנה מקום להוראת הצילום היצירתי עד תחילת שנות ה־70. עם זאת, ולמרות הקושי הרב והמחסור בחומרים ובאחסנה ראויה לשימור, היו צלמים, שחלקם עבדו במימון מחלקות התעמולה של הקרנות הציוניות – הקרן הקיימת לישראל (1901) וקרן היסוד (1920) – שהצליחו להשאיר אחריהם גופי עבודה גדולים ומרשימים, הן מבחינת היקפם והן מבחינת איכותם. גופי עבודה אלה אינם נופלים מאלה שנוצרו בעולם המערבי, והם מקפלים בחובם לא רק את ההיסטוריה האבודה של הצילום המקומי, אלא גם את ההיסטוריה של התפתחות היישוב המקומי. חשיפתם המלאה של אוספים אלה יכולה להאיר באור מלא יותר את שהתרחש כאן בשלהי המאה ה־19 עד תחילת שנות ה־70 של המאה ה־20.

מאות אלפי תשלילים, חלקם מזכוכית, שרויים עדיין באפילה ומחכים לגאולה במרתפים עלומים. אוספים רבים נמצאים במצב שימור גרוע, וחלקם אף נכחדו במהלך השנים. עם קום המדינה (1948) הועתקה מרבית פעילות הקטלוג הציונית הלאומית מארכיוני הקרנות לארכיון לע"מ – לשכת העיתונות הממשלתית – שהמשיך לטפל רק בצילומים ובצלמים הקשורים לאירועי המדינה ומנהיגיה. לצד לע"מ נוסדו ארכיונים של מוסדות, ארגונים ומערכות עיתונים. למרות פתיחתם של בתי הספר והמגמות לצילום בסוף שנות ה־70, התפתחות הצילום העיתונאי־מגזיני לצד הביאנלות לצילום בעין חרוד בסוף שנות ה־80 ו"פריחת הצילום" בסוף שנות ה־90, יש כיום אוצרי צילום רק בשלושת המוזיאונים הגדולים בארץ. כפועל יוצא, יש מיעוט יחסי של תערוכות של צילום היסטורי מקומי, הוצאה לאור של קטלוגים, מחקר והוראה מקצועית של ההיסטוריה של הצילום המקומי בבתי הספר לאמנות ולצילום ובחוגים לאמנות באוניברסיטאות. זאת, על אף שמדיום הצילום הוא מדיום נגיש ומובן לצופים רבים, ומעמדה של אמנות הצילום שווה למעמדן של שאר האמנויות הפלסטיות. אם כן, החסך הוא דו־כיווני, גם כלפי העבר וגם כלפי ההווה והעתיד. חשיפתה של ההיסטוריה של הצילום המקומי יכולה להוות מצע מחקרי, היסטורי ותרבותי נרחב לצלמים ולאוצרים, בהווה ובעתיד.

מרבית הצלמים ואנשי האמנות נוהגים לציין את ראשיתו של הצילום המקומי בסוף שנות ה־70 של המאה ה-20 אבל, למעשה, ראשיתו של הצילום המקומי הוא כאמור בשנות ה־50 של המאה ה־19. במהלך 50 השנה האחרונות ניסו אנשים פרטיים להתחקות אחר ההיסטוריה האבודה הזאת, ומתוך פעילותם יקרת הערך נבט אתר זה. אפשר לומר, שאם הצלמים הם מעין "קהילת הזיכרון", מרבית הארכיונים היום הם "קהילת השכחה".

חומר צילומי חשוב זה שורד ללא בית פיזי אמיתי. ישנם אומנם אוספים רבים בארכיונים שונים, שחלקם אף עברו דיגיטציה, אך לראשונה בישראל יש גוף רשמי ומרכזי אחד – הבית לצילום – שחוקר ומציג את המורשת של הצילום המקומי.

אם כן, באתר זה יש תמצית ארכיבלית מסורתית, ריכוז של עובדות היסטוריות, המהוות תשתית למחקרים עתידיים. תקוותי היא כי ריכוז הנתונים והניסיון הראשוני למפותם באתר זה יאפשר את המשכם של הגילוי, החשיפה והביקורת, ואף כתיבה תיאורטית ואופני ארגון שונים. האתר ממקם את עצמו ליד אתרי ארכיון הסרטים הישראלי, סינמטק ירושלים וכאן ארכיון – אוצרות השידור הישראלי.

תל אור – מבוא להיסטוריה של הצילום המקומי

סיפור התפתחותו של הצילום המקומי במרחב פלשתינה־א"י וישראל הוא מהמרתקים שבסיפורי התפתחותו של מדיום זה במרחב אחד. המקום הזה, על שפת הים התיכון, בואכה המזרח התיכון – ארץ סיפורי התנ"ך והברית החדשה ושלל מקומות מקודשים לשלוש הדתות – הביא לכאן צלמים מיד עם המצאת הצילום בשנת 1839. נראה כי המקום הטבעי ביותר לצילום כאמנות השליטה באור הוא ארץ הקודש, המלאה באור קשה, היולי וטעון גם מבחינה דתית ופוליטית. 180 שנות התפתחות הצילום הן גם שנים של שינויים גדולים במקום הזה, המשתנה במקביל להתפתחות המודרניזם בעולם המערבי. צילום המקומות הקדושים ואתרים ארכיאולוגיים, ובהמשך בניית היישוב היהודי והתפתחותו לצד, ובמקום, זה הערבי, הוא מסממניה של התקופה כולה. זהו סיפור של התפתחות גישות צילומיות לאור מציאות היסטורית ותרבותית חולפת, וכמובן לאור השינויים שחלו במדיום עצמו.

סיפורו של הצילום המקומי החל, אם כן, באמצע המאה ה־19. עם המצאתו של הצילום וגילוי האפשרויות הטמונות בו החלה התעניינות הולכת וגוברת במדיום זה אצל אנשי רוח במזרח האקזוטי ובליבו – ארץ הקודש. צליינים, תיירים ומשלחות מחקר רבות ביקרו כאן, כל אחד למטרותיו הוא. במקביל נפתחו גם סטודיות של צלמים מערביים בערים מרכזיות באזור, כמו ביירות (בונפיס הצרפתי), ירושלים (אמריקן קולוני) ופורט סעיד (זנגאקי היווני). כמו בכל תחומי החיים והתרבות בארץ ישראל, ניתן להצביע על רציפות היסטורית בתחום התפתחות הצילום המקומי, שכמה מפרקיה חופפים במידה רבה את פרקי הציונות ותולדות היישוב היהודי, מהקונגרס הציוני הראשון ב־1897 ועד ימינו אנו. ניתן לומר, שבמקביל לחלוצים, מיישבי הארץ, פעלו בארץ חלוצי הצילום היהודי. למעשה, חלוצי הצילום תיעדו את חבריהם – סמלי "היהודי החדש". מדיום הצילום ושליחיו הצלמים פעלו גם כמקדמי רעיונות חברתיים ותרבותיים, בהקנותם דמות חזותית לאתוסים הלאומיים של  מדינת ישראל שבדרך. המיוחדים שבתצלומיהם הפכו לאייקוניים. את פועלם אפשר לראות החל מ־1920, דרך הקמת מדינת ישראל ב־1948, עבור באלבומי הטבע של שנות ה־50 ושנתוני הצילום של שנות ה־60 וכלה באלבומי הניצחון של מלחמת ששת הימים, ב־1967.

מלאכת הצילום המשיכה להתקדם ולהתפתח בעקבות התפתחות התרבות והטכנולוגיה בעת החדשה והגדרות חדשות של צילום עצמאי בראשית שנות ה־70; תפיסת הצילום כמדיום אמנותי בארץ בשנות ה־80; ועד לשאלות פוסט־מודרניסטיות, שסגרו את המאה ה־20 ופתחו בתנופה את המאה ה־21 עם הופעתו של הצילום הדיגיטלי. במקביל פעלו בארץ צלמים פלסטינים וארמנים, שתיעדו את האירועים הדרמטיים מהצד שלהם, אומנם ללא ארגון ממסדי כמו הקרנות הציוניות, אך בחלקם מנקודת מבט אחרת על הגשמת החזון הציוני בארץ ישראל – זיכרון צילומי פלסטיני.

את הצילום המקומי בתקופה הנזכרת, ובמרכזו את הצלמים והצלמות היהודים, אפשר לחלק לשמונה תקופות: 1891-1855, תקופת "הילת ארץ הקודש" /  1906-1891, תקופת "מפנה המאה" / 1933-1906, תקופת "החלומות הגדולים ובניין הארץ" / 1948-1933, תקופת "מודרניזם והתגייסות ציונית" / 1973-1948, תקופת "שירת העם וקינת האגם" / 1991-1973, תקופת "הביטוי האישי באמנות ובתקשורת" / 2000-1991, תקופת "המבט הסדרתי" / 2020-2000, תקופת "הזוהר והדיגיטציה" בואכה הבינה המלאכותית.

פעילות חלוצי הצילום בארץ ראויה להערכה גדולה, מכיוון שלא רק שצלמים וצלמות אלה הותירו לנו את ההיסטוריה המצולמת של המקום ושל המשפחה, אלא שהם פעלו כמהגרים בתנאים קשים ביותר, בארץ צחיחה, חמה, נלחמת, עמוסת בעיות חברתיות, פוליטיות, צבאיות וכלכליות, וללא הערכה מספקת לעבודתם, לא בתוך החברה ולא בתוך שדה האמנות המקומית. ועדיין, בתוך כל הזמן הסוער הזה, הם ניסו לבטא את מחשבותיהם ואת נקודת מבטם על המקום הזה. על כל זה צריך להוסיף את החברה השמרנית הדתית, שהשפיעה ומשפיעה עד היום על הממסד החילוני בכל הקשור לתקציבי תרבות ואמנות שאינם "תורתם אמנותם", כל שכן סותרים את המושג המקראי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה…" (שמות, כ', ד'); כלומר, אל תתחרה עם מעשה הבריאה של אלוהים –  אל תברא דבר, אל תיצור!

שלא כמו הציור והפיסול, לצילום בישראל יש היסטוריה שגילה כגיל ההיסטוריה של הצילום בעולם המערבי, והוא איננו סובל מריחוק מן המסורת המערבית. יתר על כן, חלק מהצלמים שפעלו בארץ דוגמת לרסקי, אוארבך ורביב, נוכסו בשל חשיבותם להיסטוריה של הצילום והתרבות בחלק ממדינות העולם המערבי. אם נשכיל לבנות תשתית רצופה יותר ונאיר את המרתפים החשוכים באופן מבוקר, נוכל לבסס את לימודי תולדות הצילום והאמנות על חומר מקורי מרתק, הממתין להמשך מחקר וגילוי.

עם זאת, גם אם הייתה לרבים מהצלמים המקומיים המוקדמים יומרה אמנותית, היא לא באה לביטוי כמו בימינו אנו, כלומר תלוית הקשר וחלל. אך יומרה תיעודית בידיעה שהם מצלמים היסטוריה ויומרה אסתטית מתוך תפיסה שזהו מעשה אמנות, הייתה גם הייתה. צריך לזכור שרוב הצלמים היו אנשי תרבות והשכלה גבוהה, וחלקם, בעיקר אלה שפעלו בראשית המאה ה־20, למדו בבתי ספר ובאקדמיות לאמנות באירופה.

אם נחלק את המאה ה־20 לשניים נוכל לזהות מעבר מצילום תיעודי, רומנטי, אובייקטיבי  ותעמולתי בשני־שליש הראשונים של המאה, לצילום סובייקטיבי, אמנותי ומעורב חברתית בשליש האחרון. תרומתם של אלה וגם אלה אינה רק לצילום ולאמנות, אלא גם לבנייתה ולניסוחה של התרבות המקומית בכללה.

מבוא זה הוא למעשה הזמנה למסע; מסע בעקבות זמן אבוד, אוספים אבודים, צלמות וצלמים אלמונים ונשכחים, בחבל ארץ קדוש, מטורף והזוי. זהו תמצית המסע שעברתי ב־30 השנים האחרונות, מסע חפירות והצלה, שהדיגיטציה העכשווית מאפשרת להנגישו לקהל הרחב. מה שמופיע באתר זה הוא רק השכבה העליונה והדקה של מה שנקרא ההיסטוריה של הצילום המקומי. אתר זה הוא חוב מוסרי לקהילה של צלמים, בעלי מקצוע, חולמים, אנשי רוח, נושאי מכשירים מורכבים וכבדים, שלכדו בלחיצות חד־פעמיות על המחשף במצלמתם את האור שחזר מהמקום הזה ומהאנשים שהקימו ובנו את הארץ הזאת, נלחמו ושמרו עליה וחיו בה; בתצלומיהם הם לכדו את הרוח – רוח המקום, האנשים והזמן. בתצלומים המוצגים באתר זה נראים אנשים רבים "המתבוננים" בנו, הצופים, כשם שאנו מתבוננים בהם. יתר על כן, במבט מהופך ניתן למקם פיזית כל צלם וצלמת במקום ובזמן שבו עמדו כשצילמו. חשיבותו של האתר היא בחשיפתם של דימויים אלה, נושאי חבלי ארץ ודמויות, שכמו משחררים לחופשי נשמות ורוחות מן העבר, אלינו, אנשי ההווה.

אסיים פתח דבר זה בקטע מדברי הצלם במחזה כנרת כנרת (1962) לנתן אלתרמן. הצלם מעמיד שם קבוצת חלוצים משנות העשרים לצילום קבוצתי ופונה אליהם: "…עכשיו מנוחה. עוד מעט תזרח השמש. נעמוד הכן לתפוס אותה בזינוקה. הנה כבר מהבהב נגהה מאחורי ההר וכבר אתם עומדים בתוך האור…" זהו "אור התכלת העזה", המלווה ומייחד את הצלמים והצילומים במקום הזה, זהו האור הבוקע מתל החפירות של הצילום המקומי. התצלומים שנלכדו מאור זה על תשלילי הזכוכית, סרטי צילום וניירות צילום, ובדורנו על חיישני המצלמות הדיגיטליות, ומוצגים באתר זה, הם סוג של עידון, השהיה, מנוחה, ציפייה – כמו ברגע שלפני היקיצה.

גיא רז, 2024